אחת המסורות המפורסמות מספרת שכאשר בודהידהרמה הגיע למנזר שאולין, הוא פגש נזירים שהקדישו שעות ארוכות למדיטציה ולעבודה רוחנית — אך גופם היה חלש ולא תמיד היה מסוגל לעמוד בדרישות התרגול.
לפי הסיפורים שהתפתחו סביב המסורת, חולשתם הפיזית הייתה גם בעיה מעשית. המנזר והנזירים נאלצו להתמודד בתקופות שונות עם פורעים, שודדים ותוקפים, והנזירים התקשו להגן על עצמם ועל המקום שבו חיו.
מתוך הצורך לחזק את הגוף, לשפר את הסיבולת ולפתח יכולת מעשית להגנה עצמית, נקשרה מסורת שאולין בהדרגה גם לתרגול גופני ולאומנויות לחימה. כך נולד אחד הרעיונות המזוהים ביותר עם שאולין: הדרך הרוחנית אינה דורשת גוף חלש — אלא גוף המסוגל לתמוך בה.
הקשר ההיסטורי הישיר בין בודהידהרמה לתרגילים המאוחרים אינו מוכח, אך הרעיון שהסיפור מבטא נשאר עוצמתי: הדרך אינה מבקשת מאיתנו לבחור בין גוף לרוח — אלא לטפח את שניהם.